כולנו התביישנו פעם במעשינו או במעשינו. חברה ומוסר מוסמכים באופן שונה את מעשיכם ומעשיכם. בוא נראה מה זה יין.
ברור שאין מערכת דתית אחת שאינה כוללת את המושג "חטא": אפילו האמונות הפרימיטיביות ביותר, נבדלות על ידי איסורים רבים, "טאבו", שלא ניתן להסביר באופן רציונלי. טאבו נשבר, חטא נעשה - ואדם הופך להיות מנודה עד שהוא מכיר בפעולות הטקסיות והטיהור שלו.
אכן, אולי, אין אדם רגיל שבלי בושה יכול היה לספר על אחת ממעשיו; מסתבר שלכל אדם, במידה זו או אחרת, יש תחושת אשמה. כאן תוכלו לראות כי אדם חש בושה דווקא כאשר אחרים לומדים על התנהגותו הבלתי נראית; אשמה היא חוויה אישית עמוקה יותר.
ככלל, למושג רגשות האשמה בתודעה היומיומית יש קונוטציה שלילית: זו תחושה רעה והרסנית-עצמית שצריך לבטלה. אבל האם זה כך? אכן, אשמה מתעוררת בקשר לפעולה של אדם כזה, שהוא עצמו מחשיב רע, ואינו עולה בקנה אחד עם מערכת הערך שלו. מה ימנע מאדם לפגוע באדם אחר, מאלימות, מגניבה, אם לא סכנה לחוש אשמה לאחר מכן? לא בושה על מה שנעשה (אולי אף אחד לא יידע על כך), לא פחד מעונש (הסטטיסטיקה אומרת שהחמרת העונשים לא מורידה את רמת הפשע), אלא אחריות אישית כלפי עצמו, הוצאה לפועל של עצמו ותפקיד התליין אשם, - זהו עיקרון ריסון, ויסות התנהגות אנושית ביחס לאחרים.
