בראשית המאה העשרים נכנס המושג קתרזיס לפסיכולוגיה ופסיכותרפיה. היא מבוססת על התרגול הפסיכותרפויטי של הפסיכואנליזה, אשר מייסדה הוא זיגמונד פרויד. בפסיכואנליזה, המושג "קתרזיס" הוא מילה נרדפת לתגובה, שמובילה לחיסול הסכסוכים הפנימיים העמוקים של המטופל ולמיגור הסבל הנפשי.
בתרגום מיוונית, המונח "קתרזיס" פירושו "ריפוי" או "טיהור". תמצית השיטה שהוצע על ידי פרויד ושפותחה על ידי חסידיו היא הכניסה מכוונת של אדם למצב של היפנוזה. מצב תודעה כה שונה של המטופל מעניק למטפל גישה לזכרונות כואבים ולחוויות טראומטיות של האדם שפנה לקבלת עזרה. לאחר שחרור דחפים לא מודעים אחריו שחרור חוויות, ברוב המקרים המובילים לביטול ביטויים פתוגניים.
ניתן לפרש את השפעת הקתרזיס כדלקמן. על רקע רגשות עזים, המלווים בתחושות גופניות, אדם מסיר קונפליקט פנימי והופך למצב ללא מתח. האפקט הפסיכותרפויטי הגדול ביותר מושג כאשר המטופל עובר במודע אירועים כואבים עבורו, ומחבר בין הנפש, הרגשות והתחושות הגופניות. לא מדובר בהתרבות מילולית של תמונות העבר הטראומטיות, אלא על טבילה מוחלטת בהן עם גישה לתחום הלא מודע.
מעבר בקתרזיס מאפשר להגיע לשורשים העמוקים ביותר של קונפליקט פסיכולוגי ולחסל את הגורם להתנסויות כואבות. הדגש הוא על הפרשות סומטיות ורגשיות, ולא על קונסטרוקציות הגיוניות. התבוננות פנימית וניסיונות למצוא הסבר סביר לחוסר היכולת של אדם לתנאי המצב רק מקשים על השגת טיהור.
חוויית הקתרזיס של המטופל מביאה לעתים קרובות מייד לטבילה במצב של שלווה, לשיפור חד ברווחתו הגופנית. במשך זמן רב המטען המצטבר המופרש דרך קתרזיס מביא תחושה של שחרור וטיהור מוחלט ממצב טראומטי. ככלל, חוויה קתרסית מביאה תחושה של חופש מוחלט לחייו של אדם, ובמקרים מסוימים מסלקת את הצורך בהשפעות טיפוליות נוספות.