בכל הזמנים, הנושא הדוחק ביותר של האנושות נחשב למודעותו למקומו ביקום. ובדיונים הללו, הבורא תמיד נחשב לרגע מפתח. התשובה לשאלה זו תלויה ישירות בנוכחותה או בהיעדרה.
הנוכחות או היעדר היצירתיות ביקום התבססה מאז ומתמיד על שלושה עמודי תווך של ידע קולקטיבי אנושי: פרדוקסים, מצפון ואהבה. שלושת האלמנטים הללו הם שתפקודם המודע תמיד התאם ישירות עם אלוהים. כלומר, אדם לעולם לא יכול היה להסביר את ההיבטים הרשומים עם שום דבר אחר מלבד התחלה על-טבעית. לדוגמא, הטבע הגלובלי של היקום, יכולתו להתפתח, איכות החומר להופיע כאילו יש מאין ולהפוך לצורות הבלתי נתפסות ביותר, תמיד יוחס על ידי המוח האנושי לחוסר היגיון ולסיבה האינסופית של כתר הבריאה - לאלוהים.
פיתרון כזה יכול להתרחש בתנאי אחד ויחיד, כאשר אדם, כמוביל לתפקיד מודע, יכול היה לתת את כף היד למהות למשהו מפותח יותר מבחינת היצירתיות הנפשית - למשל לאלוהים. אבל כאן עולות המון שאלות שלעולם לא יכולות להיות בהרמוניה עם עובדות שהתהוו לאחרונה בתהליך ההתפתחות האקדמית או המדעית של האנושות. אין זה מקרה שאדם סביר מפריד בין קטגוריות את המושגים של "להאמין" בצורה היפותטית ובין "לדעת" באופן מהימן.
בקיצור, למושג האקדמי "פרדוקס", המדעי למחצה מהפסיכולוגיה, "הלא מודע" ו"אל "הדתי, יש אותו מקור ידע של העולם החיצון. ולכן, קבלת ההבנה כי עם הזמן, המדע יוכנס עוד יותר ל"איזור הצל ", תוך שהוא מאיר במובן המילולי בורות ואת אותו חלק של ידע שנמצא כעת בחוסר איזון עם כמה חוקי היקום, המכונים עקרון בלתי הגיוני (לא הגיוני) של האדם נראה כגישה נכונה באופן בלעדי לבעיית לימוד העולם החיצוני.
בנוסף, חשוב להבין כי היקום לא יכול להתפתח בצורה לא רציונלית אם העיקרון היצירתי שלו בצורה של תודעה מודעת, שהנשא שלה הוא אדם, ניחן בכלי היחיד להכיר את יוזמת החקיקה שלו - ההיגיון. כלומר, ההיבט ההגיוני או הרציונאלי של הקוגניציה הוא שמביא להבנה של תהליך בניית היקום, שגם הוא מבוסס על העיקרון ההגיוני.
אם כן, ניתן לראות ב"פרדוקס "בהיפוסטזיס שלו להרס העיקרון ההגיוני (האנושי) כמובס על ידי התודעה. נותר לעסוק במושגים של "מצפון" ו"אהבה ", אליהם חסידי העיקרון האלוהי של היקום תמיד מושכים. וכאן דווקא עובדת קבלת המצפון והאהבה לארגון נפשי מתחילה ממש בתחילת ההיגיון לבלבל את כל התמונה. אכן, קבלת האדם לא רק כנשא של פיזיולוגיה ותבונה, אלא גם כמהות אלוהית של היררכיה נמוכה יותר מהבורא עצמו, הוצג מושג הנפש, אשר באופן אנלוגי ל"פרדוקס ", מתריס נגד ניתוח הגיוני מובן.
עם חלוקת כוחות כזו נוצר כתר מסוים לאלוהים, שפשוט לא ניתן לממשו, אך הוא סוג של "קופסה שחורה", שפענוחו בלתי אפשרי. יתר על כן, זו "אהבה" ו"מצפון "במבנה הפסאודו-רציונאלי של הנמקה זה המקובל באופן מסורתי בצורה של עדות ל"ארגון הנפשי" של האדם. אחרי הכל, אף אחד לא יכול להבין בצורה מהימנה את עקרונות המושגים הללו, מכיוון שבתוכם מתרכזים הרבה סתירות להיגיון הרגיל. לדוגמא, נבל צלול עלול לסבול מהתקפי מצפון, וציניקן לשמצה עלול לעבור דחפים חזקים של אהבה. מתאם כזה של דמויות אנושיות וגילויי מצפון ואהבה, כך נראה, אינו תואם את ההיגיון וקל יותר לתאם בדיוק עם "הפרדוקס" או האל!
אך הכל משתנה אם אנו מקבלים את היעדר הנפש, והמושגים המוצגים של "מצפון" ו"אהבה "נלקחים כתוצרים של פונקציה מודעת. כלומר, הרציונל הוא זה שמרכיב את "המצפון", שממלא את התפקיד הפרימיטיבי ביותר בתודעתו של הפרט - ביטחונו בחברה. אחרי הכל, רק כלי זה יכול להגן על אדם מפני הסתירה של חיים משותפים בצוות.
באהבה, המצב פשוט אפילו יותר, אם שוב, פעל לפי ההיגיון שלעיל. משיכת אהבה (לא תשוקה פיזיולוגית ברמה של כימיה של הגוף!) מתעוררת בצירוף מקרים מקסימאלי של מושא המחקר הרומנטי עם דימויו, שיש לכל אדם כסוג של סטנדרט. דימוי זה הוא התוצר הטהור של הפונקציה המודעת, ובנוסף, הפונקציה המודעת היא שמייצרת את הניתוח הטבעי של מושא המחקר באמצעות מדגם הייחוס.
בסיכום כל האמור לעיל, יש להבין דבר אחד פשוט - רק את התפקיד המודע של האדם ניתן לראות ככתר הבריאה של היקום. ולכן המושג הדתי של אלוהים, שחי בלב כל מאמין, מתואם בניתוח כזה בקרב אתאיסטים בעלי תפקיד מודע המבוסס על קליפת המוח. אגב, ניתן לראות בידע הקולקטיבי של כל המין האנושי במובן זה ככינויים הדתיים של הבורא: כל-יכול, אינסופי וכול-יכול.