אין מילה מסתורית, מסתורית ומושכת יותר מזו - "אהבה". כולנו רוצים לפגוש את הנפש התאומה שלנו ולברר מהי אהבה אמיתית. ולעתים קרובות מאוד אנו מבצעים טעויות, מכיוון שאיש אינו יכול באמת להסביר כיצד להבין את התחושה הזו
כולם חולמים על אהבה. הוא חושב: "הנה, אפגוש את בן זוגי הנפש, נאהב אחד את השני והכל יהיה איתנו פשוט נפלא, נפלא ורוד. ותמיד נהיה מאושרים." מדוע אנשים חושבים כך? הם מאמינים כי מפגש עם אדם אהוב הוא אירוע שיוביל אותם לחיים אידיאליים.
וכאן אנו נזכרים בסטטיסטיקה עצובה: במשך 1000 נישואים ברוסיה בשנה, ישנם 600 גירושים. מה קורה? אחרי הכל, אנשים התחתנו מאהבה. איש לא התחתן עם מישהו בכוח, לפי חישוב, רק מעטים מתחתנים. מדוע זה קורה?
לצערנו, העניין הוא האגואיזם של האוהבים. כל אחד מלכתחילה הוא "אני" אחד גדול. הם חושבים דבר כזה: "יהיה טוב לי להיות איתך, שאקבל ממך תשומת לב, שתתן לי מתנות, מחמאות והפתעות, שתדאג לי."
דמיין שתי כבשים שנפגשות על גשר צר - כך נראים האוהבים הנוכחיים, ברגע שתקופת האופוריה מהמפגש עם חבר הנפש שלך מסתיימת. התבוננו היטב בעצמכם והודו שיש לכם גם מחשבות כאלה.
איך להציל תחושה נפלאה, אם הגיעה? פשוט מאוד להפסיק להיות אגואיסט וללמוד לתת. למד להבין את הצרכים והדרישות של אדם אחר ולחשוב לעתים קרובות: "מה אני יכול לעשות בשבילה היום (בשבילו) כדי לרצות?" בינתיים מסתבר שאנחנו פשוט לא יכולים להקשיב אחד לשני, כל אחד מנסה לדבר על הנקודה הכואבת שלו ולא מתעניין בחייו של האחר. האם זו אהבה?
בספרה של הפסיכולוג המפורסם סבטלנה פונובה "על אהבה", יש מילים כאלה: "אהבה היא תחושה של חלוקה, רוחב של נשמה, אך לא אופוריה. זו תחושה של שניים, שיתוף פעולה ויצירה. אהבה היא תחושה של אחת." ועוד: "אהבה היא הרגשה רגועה." כלומר, תחושה של נפש בטוחה, נדיבה ואדם שמספק לעצמו שלא ידאג, לא משנה איך הוא ננטש, לא יקנא או מודאג. הוא פשוט ישמח שהמחצית היא ושהיא קרובה.
והוא ילמד לתת, ולא לדרוש לעצמו יותר ויותר, לא יציב תנאים ויסדר סצינות. הוא ינסה להבין לעומק את האהוב, ולא לשים עליו מסכות בהרכב עצמי. לטענת פסיכולוגים, רוב הקרובים לא באמת מכירים זה את זה, על אחת כמה וכמה אנשים שנפגשו זה עתה. וכשאתה יודע טוב יותר (תאכל קילוגרם מלח) - תבין אם זו אהבה או סתם תחביב.