תסמונת מטרופוליס קיימת כמעט בכל אדם שחי בעיר גדולה. אצל חלק זה בא יותר לידי ביטוי, אצל אחרים זה פחות, אבל להגיד שהוא בכלל לא קיים זה להונות את עצמך, קודם כל. מומחים אומרים כי מגורים באותו סוג של "ארגזים", המרוכזים ביותר באזורי שינה, מסוכנים מאוד לבריאות הנפש של בני האדם.
הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה מ- 90% מתושבי הערים הגדולות חיים בהם רק שניים או שלושה דורות. אבותיהם היו קיימים בתנאים שונים לחלוטין, לרוב חיו על פני האדמה והובילו את הכלכלה שלהם. אורח חייהם של אנשים כאלה היה שונה בתכלית מזו שקיימים כיום צאצאיהם. אנשים קמו מוקדם, בילו הרבה זמן באוויר והיו בתנועה מתמדת.
ברגע שהחשמל נכנס לחיק הטבע, הכל השתנה. אם קודם לכן אי אפשר היה לעבוד בלילה, אז לאור נורה זה הפך להיות מוכר וטבעי. בהדרגה, הייצור והתעשייה הגבירו את כוחם, ערים החלו לצמוח ואנשים החלו אט אט להפוך ליחידה חברתית. המעבר לעיר גדולה כרוך בשינוי מוחלט בחיים. הייתה תוקפנות, דיכאון, עייפות מתמדת ותחושת בדידות.