לרוב, ההרגל לא לקחת אחריות, ולהעביר אותה לאחרים, מתחיל לקרום עור וגידים בילדות המוקדמת. פעמים רבות שמעו משפטים כאלה מילדים: "הוא התחיל לראשונה", "זה לא אני, זה חתול שהושלך על כוס" ומשהו כזה. מאיפה מגיעים ההרגלים והאמונות האלה שאני לא אשם, אלא מישהו אחר?
ילדים צעירים - עד גיל חמש בערך - חיים בפנטזיות שלהם, שהופכים עבורם למציאות, והם אינם מסוגלים להפריד אחד מהשני.
פנטזיות לילדים
לדוגמא, כאשר ילד נלהב מהמשחק ומדמיין את עצמו בתפקיד של חיה מסוג כלשהו, לעיתים קרובות יותר חתול או כלב, הוא מתחיל לבצע כמה פעולות ופעולות האופייניות לחיה זו, לחלוטין לא מפריד את עצמו מדמותו. וכשאחד ההורים נכנס לחדר ורואה דברים מפוזרים, נייר קרוע או ספרים מפוזרים, לרוב השאלה: "מי עשה את זה?", התינוק עונה: "זה לא אני, זה חתול."
מה על ההורים לעשות במקרה זה? ראשית, אל תיבהל וחשוב שהילד משקר לך. אם זה קרה בפעם הראשונה, אז ההתנהגות נוספת של הילד תהיה תלויה באיזו סוג תגובה גורמים ההורים לאחר מעשהו. אם אמא או אבא מאשימים את הילד בשקר, אז בפעם הבאה ההורים לא יוכלו לחכות לאמת ממנו, ובהדרגה הילד יתחיל להעביר את האחריות על כל מעשיו הלא כל כך טובים למישהו שהוא מדמיין באותו הרגע.
בכדי למנוע את זה, די להקשיב לילד בזהירות, לפעמים אפילו להסכים לו או להנהן בראשך בסימן שאתה מקשיב בזהירות וברצינות לסיפור שלו, ואז להגיד שהסיפור שלו מאוד מעניין, אבל עכשיו אתה צריך להכניס דברים לסדר יחד.
כך, ההורים יראו לתינוק שהוא לא צריך לפחד לומר את האמת, ואף אחד לא מתכוון להעניש אותו על הפנטזיות שלו, אבל הוא צריך לקחת אחריות על מעשיו ולשים דברים בסדר, והאנשים הקרובים אליו מוכנים לעזור לו.
התבוננות בדבריהם ובמעשיהם של ההורים
חוסר הרצון או חוסר היכולת לקחת אחריות נוצרים אצל הילד ומתבססים על תצפיות על פעולותיהם של מבוגרים: במיוחד הורים, סבים וסבתות, או אחיות ואחים גדולים יותר.
אם הילד שומע מהאם או האב את הביטוי: "לא אני שעובד רע, זה הבוס איתנו לא נורמלי" או: "לא אני ששכחתי לקנות אוכל בחנות, לא הזכרת לי את זה", הוא זוכר הגדרות כאלה: לקחת אחריות ולהאשים מישהו אחר בכישלון מסוג כלשהו. אתה יכול לתת הרבה דוגמאות דומות המוכרות כמעט לכל אדם.
היפרופקה
אפשרות נוספת היא משמורת יתר על הילד. כשהתינוק מעד ונופל, הוא שומע לעתים קרובות את המילים האלה: "זו אשמתו של חלוקי הנחל, בואו נעניש אותו כך שהוא כבר לא יגיע מתחת לרגליך." אם הכלב נבח פתאום על הילדה, אין זה אומר שזו הייתה אשמתה, אולי הילד הקניט אותה או נופף בידה, ואחרי התוקפנות מצד החיה, הוא בכה, נבהל ורץ להתלונן שהכלב נבח עליו. ובמקום לברר תחילה אם הוא הסיבה להתנהגות של חיה כזו, לרוב ההורים מתייחסים לילד ומתחילים לקונן: "הו, איזה כלב רע, בוא נסלק אותה משם." ילד מפתח מודל התנהגות, כאשר הוא יכול בקלות להאשים את מעשיו שלו על מישהו.