האם אשמה היא קול מצפוננו? כן, אתם בטח יכולים לומר זאת. המצפון אינו טבוע באדם מלידה, הוא מעלה. וככל שהמצפון עולה ומתעצם אצל האדם, כך הוא מרגיש בצורה חדה יותר את אשמתו אפילו בגלל דבר שלמעשה אינו באשמתו, אלא שהוא יכול היה לסתור אותו.
מצפון הוא בסיס הקיום האנושי בחברה. אך מה מסביר את המשמעות השלילית שאנשים רבים נותנים לאשמה? ככל הנראה, בחוכמה המקובלת מבולבלים שני מושגים: אשמה כקול מצפון ואשמה נוירוטית, מדומה שכפרה כבלתי אפשרית, אך עם זאת, מייסר את האדם ומאלץ אותו לבצע פעולות החורגות מהנורמה. כמו תחומים רבים בנפש האדם: אהבה, פטריוטיות, יצירתיות, מצפון ובהתאם לכך, אשמה יכולים להתקיים הן בצורה הרמונית, מן המניין והן בצורה סוטה, פתולוגית. ובמקרה האחרון, אשמה, ככלל, מתבררת שאינה נובעת מהפרה של אדם בסטנדרטים המוסריים שלו, אלא מוטלת מבחוץ - על ידי חינוך שגוי, דעת קהל מעוצבת היסטורית, אידיאולוגיה שגויה.
לצורה הנוירוטית של אשמה יש לייחס את "החטא" של כל אדם, שהטיף כמעט על ידי כל הדתות. למרות הטקסים המפותחים והשיפור העצמי המוסרי, עבור אנשים דתיים רבים, מסיבות שונות, הרצון לישועה אישית הופך להיות מופרך - וכאן משמשים כפרה, חטאים, מלקות עצמית ואפילו שמלה עצמית כדי לכפר על חטאים. האשמה שרכש ילד שעונש עונש גופני ("אם מכים אותי אומר שאני גרוע") יכולה למצוא אחר כך ביטוי בתוקפנות, בהתנהגות אנטי-חברתית. קורבנות של אלימות מינית בחברות רבות, במקום לגרום לאהדה, טועים לעתים קרובות בהאשמות על מה שקרה ("זו אשמתך"), והחרם פומבי על "בושה" יכול להוביל את הקורבן להתאבדות.
כל המקרים בהם אשמה היא נוירוטית באופיים דורשים עבודה של פסיכותרפיסט. אם אשמה בגין מעשים מחויבים מטפחת אחריות אצל אדם, ממריץ אותו לא לבצע מעשים כאלה בעתיד, אז נוכל לדבר על אדם בריא ובוגר שיש לו מוסר אמיתי ומסוגל לתפקד ביעילות לטובת החברה.