בחברה המודרנית מקובל בדרך כלל שבגידה היא מעשה רע, והנאמנות היא דבר חיובי. מבחינת הפסיכולוגיה, הבחנה כה קפדנית היא סוג של הגנה פסיכולוגית. במקרה זה, טענות אישיות מוצדקות על ידי ערכים מסורתיים. כלומר, אדם די נוח בביטחון כה בלתי ניתן לערעור בחובתו להישאר נאמן ולא לחשוף אותו לספקות ריקים.
ניתן לומר עוד יותר קל, רמאות נחשבת גרועה, מכיוון שהיא גורמת סבל נפשי לבן זוג אחר. עם זאת, היגיון זה אינו נכון לחלוטין, מכיוון שאירועי חיים רבים אחרים גורמים לאותם כאבים, שבלעדיהם אי אפשר לדמיין את החיים, וזה לא גורם להם לרע. רק אדם אחד סובל מבגידה, בן הזוג השני זוכה להנאה מפעולה כל כך אסורה.
אך האם נאמנות ונאמנות בלתי-מעורערת לבן זוגה כה טובה? ישנם מצבים רבים בהם הדבר מוביל לתוצאות הרות אסון. אם אין לאדם עצמאות כלכלית ופסיכולוגית, נאמנות מלאה לבן זוג נדרשת כדי לתמוך באישיותו החלשה. בגידה בנסיבות כאלה יכולה להיות תנופה על מנת לעזוב את אזור הנוחות הקיים.
כדי לא להכביד על עצמם בהתחייבויות מיותרות, רבים מתרגלים יחסים חופשיים. זה מאפשר לא רק להימנע מחובות, אחריות וזכויות מיותרות, אלא גם להשתחרר מבן זוג באופן עקרוני. חיבור כה חלש ולא יציב אינו מאפשר לחוש תמיכה נאותה ותחושת בדידות הופכת להיות בן לוויה מתמיד.
יחד עם מערכת יחסים חופשית, בני הזוג מיוצגים כאוהבים רחוקים. הם מתרגלים יחסי מין ללא יותר מדי אינטימיות רוחנית. והגישה הזו למערכות יחסים היא די נורמלית. אנשים שבוחרים במערכת יחסים כזו זוכים לבגרות ועצמאות מסוימים. אכן, בתנאים כאלה יש שחרור מוחלט מתחושת הקנאה והחיבה.
עם זאת, במערכת יחסים בוגרת כזו אתה יכול למצוא את עצמך בגלל חוסר האפשרות שבחירה. בן הזוג לא רוצה לקחת על עצמו אחריות מיותרת ולאדם אין דרך אחרת להישאר ליד אהבתו. יחסים חופשיים אינם נחשבים למשהו רע, אך חוסר הבנה נפשית יכול לבלבל רבים. במוחם של אנשים רבים, מערכות יחסים חופשיות מפחות את האהבה ואינן מציעות לה תחליף ראוי. כתוצאה מכך, לאחר שניסו מערכות יחסים כאלה, לרבים יש חלל אפל בלבם, במקום בו היה בעבר רצון לאושר והבנה הדדית עם בן / בת הזוג.