יש הסבורים כי אהבה איבדה את המשמעות האמיתית שלה, את הרוחניות והתמימות, ששרו משוררי התקופות הראשונות. היא הפכה מושחתת, סוערת. גברים לא מזמרים את גבירותיהם, חדלו לראות בהם נשיות וקסם, ונשים, בתורם, איבדו את שבריריותם, אלא מצאו "גבריות" מסוימת שמוציאה את אותה חוסר אונים וקסם מתוקים שאוהבים את המין החזק יותר.
האם זה נכון? או שמא אמירה כזו היא רק דעה פרטית?
כמובן שכולם יודעים שבמושג האהבה, החינוך ממלא תפקיד גדול, שהדור המודרני כל כך חסר. זה קורה שמדובר בחינוך לקוי, בשפה מזויפת ובחוסר טעם שמקשים על כינוי הנערה המודרנית "גברת". האהבה לא בנויה על בגד יפהפה ואיפור מתריס או על ארנק עבה, אלא על חידה, נשמה יפהפייה ולב רגיש, כמו גם טוב לב ורוך. אין זה סביר שהמשוררת האיטלקית המפורסמת פרנצ'סקו פטרארך התאהבה בלורה שלו בשל תלבושת יפה ומצב יציב.
אבל גם היום, אחוז קטן של אנשים שעדיין מרגישים רומנטיקה, עידון, נימוס. היו גברים שלא שכחו איך לאהוב את הנשים שלהם, לתת להם פרחים, לחבר סונטות ושירים, להתוודות על רגשותיהם כך שלבם שקע בעונג, במילה אחת - לא כל האדונים נפטרו. אותו דבר עם בנות - הן נאמנות, חושניות ושבריריות, כמו פרח עדין שאתה רוצה להגן עליו, הן חכמות ומוכשרות, יפות.
לכן, חפש את אהבתך, האמין בה ונסה לשפר את עצמך, לחנך את נשמתך, ואולי תפגוש אדם שיאהב אותך ואליו תתן את ליבך.