היחסים בין אם לבת בכמה משפחות רחוקים מלהיות אידיאליים. קרבה קרובה אינה ערובה להבנה הדדית.
עד שהבת גדלה, האם היא המובילה במערכות יחסים אלה. האחריות לזוגיות מונחת כולה על כתפיה. אמא לא צריכה לתפוס את הבת כנכס. גם בגיל צעיר מאוד, ילד צריך להיות מסוגל להיות עצמו, לקבל דעה משלו והיכולת לקבל החלטות.
הבת מתבגרת, והאחריות לזוגיות נופלת על כתפיהן של שתי הנשים. מצד אחד הבת משתוקקת לחופש, ומצד שני היא מבקשת תמיכה אימהית. במקרה של קונפליקט, הצעד הראשון לפגישה צריך להיות שוב האם. עליה לשכנע את ילדה שהם לא יריבים, וכל אשר יקרה, בשום פנים ואופן אמא לא תהפוך לאויבה.
במשפחה בה האם התמסרה כולה לבתה, אדם בדרך כלל מתבגר, בטוח כי כל תשומת הלב של האם תמיד שייכת רק לה. ובכל ניסיון "לשלוח את הבת לשחייה פתוחה", האם מקבלת דחייה. הבת מאמינה כי על אמה להמשיך לספק את צרכיה, אך לא להכשיל את חירותה. כאן האם צריכה להכריע את עצמה. על בת בוגרת לפתור באופן עצמאי את בעיותיה ולמצוא דרך לצאת ממצב החיים הנוכחי.
אם אתה רוצה להחזיר את היחסים משני הצדדים בכל גיל, רק שיחה גלויה יכולה לשמש תרופת פלא.
